לקבל את ה ADHD באהבה

לקבל…..,להאמין … לקוות ….,צריך שיהיה לפחות אדם אחד בעולם שיאמין בילד על מנת להצליח להתמודד עם ה-ADHD
לקבל אותו כפי שהוא. כך אמרה לי ברכה, אימא ל 12 ילדים מבני ברק שלמדה איתי בקורס דרמה באוניברסיטת בר-אילן לפני 12שנים. ברגע שתקבלי אותו כפי שהוא יהיה לך ולו יותר קל..
לא הבנתי מה פירוש לקבל אותו כפי שהוא.
איך לקבל ?הרי אני מקבלת אותו. משתדלת למענו ,עושה כל מה שאפשר. חוגים, פעילויות, נמצאת בקשר רצוף עם בית הספר 
אז מה לא בסדר איתי? איתו?
עברו מאז שנים לא פשוטות במהלכן הדהדו באוזני מילותיה של ברכה . היום אני מבינה כמה שהיא צדקה.
לקבל את ילדי עם ה ADHD באהבה, זו משימה לא פשוטה.
אי אפשר ממש להסביר איך זה קורה אבל ברגע שמקבלים –יודעים.
לגדל ילד עם ADHD זו משימת חיים. זו השקעה מאוד גדולה הגוזלת את מיטב הכוחות ואנרגיות.
כששאלו אותי מה עם תואר שני? השבתי זה התואר השני וזה גם הדוקטורט.
לקבל את ה-ADHD זה לקבל את כל היתרונות שבדבר ואת כל החסרונות, באהבה.
לנסות לחיות עם מה שקיבלת ולומר זה בסדר. ככה זה וככה זה יהיה מעתה ועד עולם.
אין משהו אחר. כמו שיעקוב רז המורה שלי לבודהיזם אומר לקבל אותו ב "ככותו".
אט אט למדתי לחיות עם ה-ADHD,
להכיר ביתרונותיו, להבין שישנם אנשים יצירתיים ומפורסמים שהיו גם עם אותה הפרעה.
שהם יכולים להצליח להיות בכמה מקומות בעת ובעונה אחת בזכות ההפרעה. הם יכולים 
להיות בו זמנית גם קשובים למוסיקה וגם לחשוב על נושאים נוספים ובו בזמן לחשוב מה להשיב,
הם יכולים להיות מלאי רעיונות יצירתיים ומלאי התלהבות ובו בזמן גם סקרנים ואנרגטיים .
למדתי לאהוב את התכונות החיוביות שיש ב ADHD.
תכונות שאפשר להתגאות בהם. ילדים עם ADHD הם ילדים מרשימים-אי אפשר להתעלם מהם.
הם נחושים בדעתם, הישגיים, רגישים לאחרים ומאושרים כשהם מצליחים לממש את הרעיונות שלהם.
הגעתי לארץ לא נודעת ארץ חדשה "ברוכים הבאים להולנד" ואני רציתי להגיע לאיטליה.
צריך ללמוד את השפה , להכיר את המנהגים ,הטקסים, החוקים.. הכללים….
קניתי מפת דרכים ולמדתי להתהלך בארץ לא נודעת כשלא הייתה עדיין מודעות בחברה.
לא כל כך דיברו על  ADHD, לא היו כמעט ספרים בנמצא מלבד שני ספרים.
האחד הוא "אולי אתם מכירים את הילד שלי" של מרי פאולר והשני "בתנועה מתמדת" של מלכה מרגלית.
את הספר הראשון קראתי תוך יומיים, הרגשתי שיש עוד מישהו בעולם שמבין אותי ושחווה הורות מהסוג הזה.
הספר השני נתן לי תמונה קצת יותר ברורה על התופעה אבל בסופו של דבר הייתי צריכה להמציא את עצמי מחדש בכל יום ובכל שעה.
איך מרגיעים ילד היפראקטיבי?
איך עוזרים לו במערכת החינוך שכל כך הקשתה עליו ועלינו?
לא ידענו איך מתמודדים עם ילד שמתנדנד על עצים בהפסקות ושובר ענפים ומעיף חול על המורות התורניות  ומקלל את המורות והתלמידים, וגוזר לתלמידים את ג'קט הג'ינס כי היה לו משעמם, זורק נעלי חברים לאוויר, מעיף את קופסאות השימורים בסופר לרצפה ודוחף בכוח עגלות בסופר ופוגע בקונים.
ילד שכל בייבי סיטר שהבאתי אמרה לא תודה לאחר ההתנסות הראשונה.
ילד שאי אפשר היה להשאיר אצל הסבים והסבתות שחששו ממה שהוא עלול לעשות.
שהיה שובר וזורק ומעיף .
איך מתמודדים…..? ומה עושים…..?
למה זה קורה לי?
איפה טעינו?
איך מצילים אותו מחברה שלא יודעת לקבל ילד עם ADHD 
השנים הקשות חישלו אותי ולימדו אותי המון על עצמי ועל יכולת ההכלה שלי.
ניסיתי הכול. דיאטה מיוחדת ללא סוכרים, ללא קפאין וללא חומרים משמרים.
רציתי להאמין שרק אם אצליח לגמול אותו מהמזון המתועש והלא בריא יבוא השינוי אך ללא הועיל.
במשך שנה שלמה קיבל בני שוקולד חרובים ורק מזון משובח ויקר
אך הישועה לא הגיעה.
במקביל ניסינו רכיבה טיפולית במשך שנתיים. אצל רותי ב"סוסים בכפר" שבכפר סירקין – באמצעות הרכיבה הטיפולית ניסינו לעבוד על יכולת האיפוק והוויסות העצמי מול הסוס, נושא השליטה העצמית והתקשורת עם הסוס. השיפור היה נקודתי . אבל כל דבר שעשינו נתן את תרומתו הייחודית.
הבאנו הביתה בעלי חיים: ארנבת, שפן, אוגרים, כלב, תוכי ודגים.
את הכלב לקח לגן השעשועים וסובב בקרוסלה. הכלב "לאקי" לא היה בר מזל אצלנו הוא שרד את בני אך לא ממש נקשר אליו. התוכי התעופף ונעלם .האוגרים התרבו והתפזרו בחדר וקשה היה לחלץ אותם ממקום מסתורם. עם הדגים היה לנו סיפור ארוך. בני חקר את נושא הדגים לעומק .
רכשנו עבורו אקווריום עם מים מלוחים ודגים מיוחדים. הוא הכיר את שמות הדגים, את סוגי המזון השונים, את המצע המיוחד המתאים לדגים והיה מנוי על ירחון לחובבי דגים. הדגים תפסו חלק מאוד נכבד וחשוב בחייו. הוא החל לגלות אובססיביות לנושא. חקר את התחום לפני ולפנים. השתתף בהרצאות ובכנסים למגדלי דגים.
ההתעניינות שלו בנושא חרגה מהמקובל וגילינו אובססיביות מסוימת בהתנהגותו שהחלה להדאיג.
החלטנו בשלב זה להניח לכך ולקוות שהעניין יחלוף בדרך זו או אחרת.
הקשיים החברתיים החלו לצוץ באופן מדאיג .
ניסינו לשלבו אותו בקבוצה לשיפור מיומנויות חברתיות עם ד"ר חיים רובינשטיין.
נסעתי לרעננה במשך 12 שבועות על מנת לעבוד על נושא הכישורים החברתיים באמצעות צילום מצבים חברתיים בווידיאו.
השיפור היה זמני ולאחר שהקבוצה הסתיימה חזרו הקשיים בהדרגה.
נסינו טיפול בביופידבק, באמצעות הנשימות וההרגעה העצמית היה צריך בני לגרום לדג לשחות ולצוף כל זאת כדי לשפר וויסות עצמי והיפראקטיביות.
ניסינו גם רפואה אלטרנטיבית הוא קיבל תרופות הומאופטיות.
פרחי באך. שחיה טיפולית.
ניסינו גם טיפולים פסיכולוגיים פרטניים וקבוצתיים. ד"ר נירית באומינגר ניסתה ללמדו בקבוצה הקשבה ואמפטיה, מיומנויות בסיסיות בתקשורת הבין אישית  והדריכה גם אותנו.
היינו מותשים. קנינו הכול בסופרמרקט של החיים. כל מה שרק אפשר היה להעלות בדמיון.
כל כך רציתי להצליח להציל אותו ואותנו משקיעה בתוך התוהו.
היינו מבולבלים. ירינו לכל הכיוונים.
אין לי מושג מה עבד. מה באמת עזר, מה הועיל? אולי הגזמנו? אולי לא תמיד הקשבנו למה בדיוק הילד זקוק, צריך.
ניסינו אומנויות לחימה .
ספורט טיפולי .כדורסל וכדורגל, אפילו לימוד סטפס כשביקש..
כל דבר נתן את תרומתו הקטנה.
הלכנו לקבוצת תמיכה עם קבוצת הורים לילדים עם ADHD עם הפסיכולוגית ד"ר שולמית מילר רייך.
שם הרגשנו בבית.
הרגשנו שאנחנו במקום הנכון.
שם הבינו אותנו את הקושי איתו התמודדנו.
למדנו לחפש את הטוב .לחפש בנרות את כל הדברים הטובים שיש ברום ולהעצימם.
למדנו להכין טבלאות לשיפור ההתנהגות כשהיה בכיתה א והדבר התחיל לשאת פירות.
נרשמנו לעמותת ביחד-שמענו הרצאות מרבקה ארושטס בנושא וסוף סוף הרגשנו שיש לנו בית ויש כתובת .
ויש מי שיכול לענות לשאלותינו ולהרגיע כשצריך.
המצב בבית הספר היה מאוד לא פשוט. מערכת החינוך לא הייתה בנויה להתמודד עם ילד כישרוני וחכם עם הפרעת קשב וריכוז.
כמובן שהמשכנו עם התרופות עם כל סוגי הריטלין ,עם טיפולים פסיכולוגיים צמודים ועם השגחה של ד"ר איריס מנור.
בבית הספר הודיעו שהמצב בלתי נסבל. שהילד אומנם ילד מאוד חכם ונבון אך התבטאויותיו והתנהגותו אינם מקובלים ואין למערכת החינוך כלים להתמודד ויש להעבירו למסגרת אחרת.
בבית הספר לא ידעו אם לשלוח אותן לכיתת מחוננים או לבית ספר לילדים עם הפרעת התנהגות קשה לבית ספר ברושים שבתל אביב.
לאחר ביקור ב"ברושים" הבנו כי רמת הלימודים בבית הספר נמוכה וכי היא מתאימה לילדים בינוניים.
החלטנו להשאירו בתוך מערכת החינוך בבית ספר אחר עם ליווי צמוד של פסיכולוגית .
חיפשתי המון ולבסוף הגעתי לפסיכולוגית בשם מיכל כץ מכפר סבא.
ההימור היה נכון. הגענו למקום הטוב ביותר שיכול היה להיות.
הגענו לפסיכולוגית שרצתה לראות את הילד ולא עניין אותה האבחון.
היא הכינה לנו תכנית בה ניפגש אנחנו ההורים איתה אחת לשבוע ובני אחת לשבועיים.
בנוסף היא הגיעה לבית הספר החדש ונתנה הדרכה לכל הצוות המקצועי שהיה לו קשר לו.
המורים נדרשו לעבוד על פי התוכנית של מיכל.
ואני נדרשתי לתחזק את המורים בבית הספר. התלוויתי לכל הטיולים והסיורים.
תמכתי במורות ובמחנכת. אפילו שיחדתי אותה במתנות קטנות בחגים ובסוף שנה.
במשך שנתיים נצמדנו לתוכנית. עיצוב ההתנהגות שעזרה מאוד לבני לשפר את התנהגותו ולנסות להשיג נקודות ופרס בסוף השבוע.
הפסיכולוגית מיכל כץ באחד מרגעי המשבר הקשים שהיו לי אמרה: אני מאמינה שבעוד 10 שנים את תבואי אלי ובידך תעודת הבגרות שלו עם הישגים מעולים.
ואני אמרתי איך אפשר? הוא הרי לא מסוגל לשבת וללמוד. הוא לא מפסיק לנוע ולזוז, הוא מדבר בלי סוף, בלי נקודה, הוא לא נרדם בשעות סבירות, הוא צועק בקולי קולות, הוא מקלל בלי הבחנה, הוא מעיף דברים ושובר חפצים ומאבד קלמרים ומעילים וספרים.
הוא לא מסוגל להכין שיעורים ולקרוא מבלי שאשב לידו ואעודד אותו. ואני לא רואה את הסוף.
לקח לי הרבה זמן להבין.
שצריך שיהיה מישהו משמעותי בעולם שיאמין בילד שלך על מנת שההצלחה תגיע.
ואכן בני סיים את בית הספר התיכון בהצלחה רבה עם 36 יחידות בבגרות 
עם ממוצע גבוה במיוחד 5 יח"ל פיסיקה, 5 יח"ל מתמטיקה, 5 יח"ל מוסיקה.
בבית הספר תלמה ילין, במגמת מוסיקה. הוא מנגן על פסנתר מוסיקה קלאסית.
חובב אופרות והיה מנוי בפילהרמונית שנים רבות..

השנה הוא מסיים את לימודי הרפואה בגרמנית לאחר שלמד את השפה בעצמו דרך האינטרנט.
שנה קודם לכן התנדב בגרמניה לעבוד באתר הזיכרון "בוכנוולד" שנמצא בווימאר, כמדריך לקבוצות נוער שבאו ללמוד על המחנה. ארגן סמינרים בני שבועיים .
ייצג את אתר הזיכרון באירועים שונים, עבד עם עדים וראיין אותם.
עבד כמתרגם סימולטני במפגשי נוער ישראלי במסגרת חילופי נוער בין גרמניה לישראל.
בזכות פעילותו הרבה בחברה ובשל נתוני הבגרות שלו ,זכה לקבל מילגת לימודים מגרמניה.
הוא התראיין ב-3 ראיונות גדולים שהתפרסמו בעיתונות וברדיו והשתתף באירועים עם נשיאת הפרלמנט של תורינגיה.
היום במבט לאחור אני יודעת בוודאות שצריך להאמין בילד
לקבל אותו כפי שהוא, לא להתייאש אפילו לרגע ולהמשיך להאמין.

לדעת שההתמודדות תביא אותנו למקום גבוה יותר.
שבגידול ילד עם-ADHD יש ברכה ויש גדילה שלנו כהורים.
אני יודעת שכדי לבנות את הביטחון העצמי של הילד צריך להאמין בו באמת ולפתח אצלו את הכישורים בהם הוא טוב.
אני ראיתי את אהבתו של בני למוסיקה קלאסית חיפשתי את הטובה שבמורות את זו שתתאים לו ביותר.
שתהיה מוכנה ללמד לא לפי הספר אלא לפי הילד.
שתבנה לו תכנית מותאמת רק לו 
ובאמת בתוך שנה אחת הצליחה ענת דור –המורה הראשונה שלו למוסיקה לחבב עליו וללמד אותו 
לנגן ברמה שתביא אותו לרמה שנדרשה בתלמה ילין.
זה היה רגע נדיר של אושר .
תחושה נפלאה שהנה אנו מתקרבים ליעד. שהנה ההשקעה משתלמת
והנה אנו מתחילים לראות את הפירות. 
אני מאז התפתחתי מאוד מבחינה מקצועית .
למדתי תרפיה באומנות ובדרמה על מנת לעזור לרום ובעצם למדתי גם על עצמי כאם.
למדתי להיות מאמנת לילדים עם הפרעת קשב וריכוז באוניברסיטת בר-אילן.
למדתי טיפול במשחק באוניברסיטת בר-אילן.
למדתי הנחיית הורים וייעוץ חינוכי. התנסיתי בעבודה עם הורים ועם ילדים ובני נוער וגם היום אני ממשיכה ללמוד לעבוד ולהשתלם.
היום לאור הניסיון שצברתי, אני יכולה לעזור להורים ולילדים המתמודדים עם הקושי וההפרעה ממקום שיודע על מה ההורים מדברים. ומה מהות הקושי.
כי הייתי שם ואני עדיין שם.
וכשהורה מדבר על ילדו אני מבינה את החששות, הכאבים, חוסר ההבנה של המערכות השונות.
אני באה ממקום שיודע ויכול להכיל את המצוקה ויכולה להושיט את התקווה.
כי יש תקווה ויש אור בקצה.
ולכם ההורים ולאנשי המקצוע בתחום. אני רוצה לומר ש-ADHD
זו בעצם מתנה גדולה.
מתנה שבני נתן לי להכיר את ה-ADHD וללמוד לקבל אותו באהבה 
אהבה זה כל הסיפור.
אם תרצו לקבל טיפים ורעיונות נוספים לטיפול בילדים עם ADHD 
אשמח לשלוח לכם.

סגירת תפריט
צרו קשר דילוג לתוכן